פוסט אורח בבלוג שלי, הפורטרטים והרשת החברתית- עופר חג׳יוב.
הפוסט מתחיל בסיפור קטן על ספר שבמקרה או שלא במקרה פגשתי, יום אחד בהיר בשנות השמונים אחזתי ביד ספר בכריכה קשה ואדומה ועליו הכותרת: ״תורת הפנים על פי סיינג מיין״ היו שם סודות על מבנה הפנים ע״פ תורה סינית עתיקה בת אלפי שנים שקיטלגה את מבנה הפנים לתתי קטגוריות שונים ולכל מבנה של חלק מפני האדם ונתנה פרוש שקשור באישיותו ובפנימיותו.
מהר מאד הרגשתי כמוצא אוצר וכל אדם חדש שפגשתי הפך להיות המשימה היומית: לזהות את האמת שמסתתרת מאחורי קווי העיניים מבנה האף גובה המצח וצורת הסנטר. פתאום גיליתי שיש אנשים דומים ורק מפני שמבנה השפתיים הסגיר את אהבתם לאמנות, מבנה העיניים שלהם סיפר לי כמה הם מרוכזים ונחושים במטרות שלהם מבנה האף סיפר לי איך הם מתייחסים לכסף. העולם החדש שבגילוי תווי הפנים גרם לי יותר ויותר לאהוב להביט בפני האדם ולמצוא המון יופי בכל פרט קטן. לימים למדתי רישום וציור אצל סמדר כץ והאהבה לפני האדם רק גדלה.
לפני קצת יותר מ-5 שנים אחזתי מצלמה דיגיטלית בקצה של אייפון 3 ביד וכל הזכרונות הטובים הללו משכו אותי לצלם יותר ויותר.
אז מה יש בצילום של אדם לא מוכר לאף אחד מלבד משפחתו וחבריו לרתק אותי כל כך ? ואיך כל זה מתחבר לרשתות החברתיות שהפכו אצלי את התשוקה הזו לצילום לפרוייקט שאני משקיע בו לפחות שעה של לימוד או צילום ביום, בכל יום ? הכל מתרכז לרגע מסויים בזמן סיישן של צילום פורטרייט שהמצולם או המצולמת שמולי מסירים את כל המסכות, כל ההגנות, כל הפחדים, הרגע הזה הוא השיא שאליו אני מחכה בכל פעם מחדש, ובכל פעם מחדש אני מופתע מהתוצאות ומההשפעה שיש לזה אצל המצולם.
אנחנו מסתבר מתכסים בהגנות רבות ומגוונות ברגע שהעיניים מביטות לעבר העדשה, משפטים כגון: שים לב שלא יצא בצילום המצח שלי גבוהה מידי, האף שלי ארוך, יש לי עין אחת קטנה מהשניה – אז תשתדל שלא יראו את זה בצילום, אני יוצא שמן בתמונות בד״כ ותעשה לי פוטושופ אחכ והמשפט המנצח: ״אני לא פוטוגנית בתמונות״ הם משפטי פתיחה בכל סיישן כמעט.
לרב התשובה שלי היא שאין דבר כזה ״לא פוטוגנית״. את התשובה הזו גיליתי במרץ 2011 דרך הרשת החברתית אינסטגרם. הרשת החברתית הזו תפסה תאוצה אצלי על המסך של האייפו GS3 בכל יום יותר ויותר. היו שם אפליקציות שהפכו כל צילום לאפקט אחד מתמשך והם גילו לי מאד מהר שפוטוגניות היא עיניין של זווית צילום, הבעה, תאורה, צבע שחור לבן, זליגה של צבע ועוד עוד אפקטים פתאום כולם פוטוגנים עם קצת אפקטים, איזה כיף היה לגלות את העובדה שכל מה שאתה מצלם נראה די טוב על המסך של האייפון.
פתאום כל צילום נראה כמו עבודת פוטושופ של אמן, והרשת החברתית הזו אינסטגרם היא אוסף של אנשים בדיוק כמוני שמצלמים כל רגע והופכים אותו לזיכרון צבעוני, אומנותי, חלומי והחשוב ביותר מתלהבים ומפרגנים לכל דבר שעולה לרשת.
בכל רגע נתון שפתחתי את התוכנה עוד ועוד אנשים רצו לעקוב, לראות ולהגיב לכל מה שייצרתי בחמש דקות של עבודת צילום עם מכשיר צילום שביננו הוא לא שיא הטכלוגויה האופטית הוא פשוט מצויד בארגז כלים שהופך כל צילום ליצירה קטנה שחיה במרחב משלה.
עם מעריצים מפרגנים מכל פינה בעולם, ללא הגבלת מין צבע דת לאום מיקום גאוגרפי או שפה הרגשתי מעולה בכל פעם שהעלתי ״יצירה״ לרשת והדבר הנפלא הוא – כולם מדברים באותה שפה וזו השפה שלי – ויז׳ואל שנוצר בטלפון חכם.
בואו נדבר קצת על האפקט הזה של הפרגון האינסופי לכל מה שאתה מעלה לרשת החברתית היום ואז למרות שבראייה אחורה בפייד שלי אני סולד מרב התמונות שצילמתי בתחילתה של רשת האינסטגרם. אגב לא מחקתי לעצמי אף אחת מהתמונות הללו אתם מוזמנים לבקר שם. העידוד והפירגון המתמשך הביאו אותי להאמין בתוך תוכי שכנראה אני עושה משהו נכון גם אם על פניו לא הלכתי ללמוד צילום קיבלתי כל כך הרבה מחמאות מהאנשים ברשת ולעיניין הזה יש כח עצום. יש כאן כח פסיכולוגי קבוצתי במידה רחבה להניע דברים במישור האישי ובמישור ההתפתחותי של כל אחד שבוחר לזהות בין השורות את הכח שמניע :
הפרגון והעידוד דחפו אותי בכל פעם מחדש שהעלתי צילום להשתפר ולמצוא לעצמי קו ושפה ייחודיים כאלו שיראו שיפור, התקדמות, שפה שתתקדם ברעיונות שלה, כזו שתביא אותך לתודעה של יותר ויותר אנשים, יש כאן רדיפה אחר עוד ועוד עוקבים שיחשפו לעבודות שלך בדיוק כמו שכל אמן היה רוצה להופיע במוזיאונים מובלים בכל עיר בעולם. אפשר לקרוא את השורות הללו ולמצוא את הרע שבהם – רדיפה אחר כבוד ואהדה ואפשר לקרוא את השורות הללו ולמצוא את הטוב שבהם – הדרך להיות טוב יותר בכל מה שאתה עושה. אני בחרתי בשורה השניה. מתוך הפרגון והאהדה הגיעה התשוקה מתוך התשוקה הגיע הרצון לעשות יותר, ללמוד, להשתפר, להתנסות, לחשוב בדרכים חדשים וליצור כל הזמן. ובכל רגע נתון חיפשתי עוד ועוד דרכים להשתפר להתמקד ולהצליח יותר ויותר.
בקיצור תשוקה.
ארבע שנים מאוחר יותר ואני מצלם בציוד טוב יותר ממצלמת אייפון, בניתי לי סטודיו קטן, מתנסה בתאורות מבוקרות, עוקב אחרי 1040 פיידים מלאים בצילומים שגורמים לי לאהוב את עולם הצילום יותר ויותר, לומד בכל יום טכניקות צילום מעשרות בלוגים וערוצי תוכן, מצלם פורטרטים, עורך אותם בפוטושופ. נהנה להקשיב לסיפורים של המצולמים שלי ודואג להניע אותם בזמן הצילום לרגע הזה שכל המסכות משתחררות מעליהם, ברגע הזה הסיפור שמאחורי הפנים שלהם עם מבנה העיניים וצורת השפתיים פורץ את מחסום העדשה שלי וממלא את המסך של המצלמה בצילום פורטרייט נהדר.
מאמר נוגע ללב, מעצים ומאוד מעניין.
גם אני מצאתי בעצמי עולם חדש של יצירתיות שאותה אני משתפת עם אחרים בעולם הסייבר באמצעות הכלים הדיגיטלים.
בהצלחה והמשך יצירה ברוכה.
עופר יא מוכשר אחד.
כמה הנאה טמונה בהתבוננות בעבודות המדהימות שלך.
באמת, לא כמו כולם, אחר לגמרי, עם הסתכלות שונה וטביעת עין רעננה.
הילד עם השיניים, דורון בפורפיל, תמי, סוף הדרך של צילומים או בעצם אחרי סוף הדרך.
מקומות שעוד לא ראו אותם בכלל.
תמשיך ככה, תהנה מהדרך. תכוון לירח, תנחת ליד הכוכבים.
גיל
מאמר מאוד מרגש ועבודת צילום איפור ועיבוד מדהימים שלך ושל תמי!!
אין ספק שמעבר לעדשת המצלמה יש אומן ואמן המתחברים לאיש מוכשר אחד ויחיד.
הרבה הצלחה וסיפוק.