יש משפט של גרטנר שאני מאוד אוהבת לצטט : “עד 2020 רובוטים יהפכו ליותר אנושים, ואנשים יהפכו להיות ליותר טכנולוגים”- אני לא חושבת שיש מקטע של סיפור או תוכן בעולם שממחיש זאת טוב יותר מהסרט עליו אני הולכת לדבר בפוסט הזה.
“בחזרה למחר”- Tomorrowland, הינו סרט חדש בהפקה מדהימה של אולפני דיסני, עלילה שמתאימה בעיני לכל גיל ומגוללת עבורנו סיפור של עולם שמתפתח ומבט סביב העבר- הווה והעתיד, חלק גדול מהסרט מציג לנו למעשה דילמות תפיסתיות של המציאות, וזאת הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה.
מדובר בסיפור על העולם של המחר– ועל כך שהוא יכול להיות מפחיד, אבל המסר המרכזי והנרטיב של הסרט הוא שהעתיד יכול להיות נהדר וכל מה שעושה את ההבדל הוא כיצד מעיזים לדמיין אותו. חשוב רק לאמר למי שקורא את הרשומה הנוכחית לא מדובר בסינופסיס או ביקורת, אלא ניתוח של האייטמים אותם לקחתי מההפקה המרהיבה הזו- דברים שקשורים לדרך בה אנשים מנהלים את תפיסת העתיד והחדשנות שלהם.
בתחילת הסרט רואים ילד שמגיע לתערוכה העולמית של ניו יורק- New York World’s Fair השנה היא-1964 והילד רוצה להגיש למועמדות את המיזם שלו : תרמיל מעופף. הוא מסקרן מאוד את האדם שעומד בקבלה של היזמים וגורם לו לשאול הרבה שאלות. האיש בקבלה שואל אותו- מה התרמיל אמור לעשות והילד מספר לו שהוא אמור לאפשר לאנשים לעוף בשמיים, האיש עונה לו -“איך זה אמור להשפיע על אנשים ולשנות את העולם” ? והילד עונה : “אם אנשים יראו ילד שטס עם תרמיל בשמיים זה יתן להם השראה, הרבה השראה להבין שהכל אפשרי”.
תוך כדי שראיתי זאת עלה בראשי התהליך של אמזון, עם ה-Amazon Prime Air– והעובדה שהחברה רוצה להשמיש את המרחב האווירי ולמעשה לאפשר באמצעות Drones לשלח דברים ממקום למקום- התשובה של הילד גרמה לי לחשוב עד כמה באמת Amazon היא חברה מעוררת השראה, ועל כך שהיא גורמת לנו להבין שהכל אפשרי.
בסרט מגוללים סיפור חכם- שאומר שהעולם מורכב משני זאבים שנלחמים כל הזמן אחד בשני- אחד רשע ומדוכא והשני טוב עם תקווה, ומי ינצח ? זה שנאכיל אותו ! זה אולי המשפט החזק ביותר שאני נחשפתי אליו בעלילה, פראזה אשר מדגימה הלכה למעשה את הבדלי הגישות בכל הקשור לבריאת העתיד וייצירת חדשנות- מה שמניע את ההצלחה טמון בעיקר בכך! באזור אותו אנחנו “מאכילים”. לא פלא שהסיפור מתחיל מהעיניים של הילד שאינו רואה את הסיכונים, לא יודע לשמוע את המילה לא, ומתקדם מהר קדימה תוך שהוא נחשף לאיומים שלא מורידים מרוחו- והכי חשוב הוא יודע להנות מהכל, הוא מאמין שאם משהו לא קיים הוא פשוט יצור אותו.
כשהוא נשאל למה הוא יזם את התרמיל המעופף– הוא עונה שנמאס לו לחכות שאחרים יעשו, הוא חיכה וחיכה, ואף אחד לא עשה זאת- אז הוא החליט לבנות אותו בעצמו.
הסרט משטח לנו אמירה מופלאה, והיא– שקשה מאוד להעלות רעיונות ועוד יותר קל לוותר עליהם, ולכן- המשפט של אלברט אינשטיין כל כך חשוב בנקודת הזמן הזו- הדימיון יותר חשוב מהידע. תחשבו על כך- מה היה קורה אם כל הגאונים, מדענים, אמנים, אנשי רוח היו מתאגדים יחד וחושבים כיצד להפוך את העולם למקום טוב יותר- איפה הם היו עושים זאת ואיך ?
הדרך לתקן את העולם קשורה ביכולת של האנשים להאמין שאפשר לתקן, צריך להחדיר רעיונות נכונים לאנשים כאלו ש-“מאכילים את הזאב הנכון” כי אנשים מתנהגים בהתאם לפרוז’קטור של המציאות אליו הם נחשפים- כשאנשים חושבים שהגענו לסוף העולם הם מסוגלים להביא את סוף העולם על עצמם (וסליחה על המשפט המורכב).
בכל רגע יש אפשרות לעתיד טוב יותר, אבל חשוב שאנחנו נאמין בכך כי אם לא נאמין זה לא יקרה- לא קשה להפיל מכונה מרושעת, קשה להחליט מה בונים במקומה ובשביל זה צריך אנשים שחולמים כאלו שיודעים להאכיל זאבים טובים. צריך למצוא את אלו שלא יוותרו על עתיד טוב !
אז תחפשו את החולמים, את אלו שמעיזים, אלו שטועים- נופלים, קמים ומצליחים לעוף עם תרמיל קטן ורזה על הגב רחוק רחוק ומהר.
