Opinion: An Ordinary Citizen Under Fire

ארבע בבוקר, צירצור מהטלפון והודעה שתיכף הולכת להיות אזעקה בצפון. אחרי כמה דקות האוויר משתנה ומקבל קול מוזר של אזעקה עולה ויורדת, שאליה כבר תורגלנו ולצערי כבר התרגלנו. ושוב החתול שלי נבהל ובורח לממ”ד שהוא המציא לעצמו. אני? מהצד השני, עייפה אחרי לילה חוזר ונשנה של הריטואל הזה, כבר לא מסוגלת לרוץ לחדר המדרגות בבניין, כי לצערי אין לי ממ”ד אז זו אופציית המיגון היחידה שנשארה לי, וגם בה כבר איבדתי אמון

אמון. זו מילה חזקה במה שאני רוצה להעביר בכתב היד הזה של תושב פשוט תחת מלחמה. אמון במערכת, אמון בחיים, התרוקנות מכל מה שאנחנו מכירים. זו הסיטואציה שכולנו חיים אותה כבר שנים

אני יודעת שהעולם מפנה עורף למדינת ישראל, ויש לו המון ביקורת עלינו כמדינה. אבל עצרו לרגע וחשבו על האזרח והתושב הפשוט תחת מלחמה

אנחנו, התושבים הפשוטים, לא מחליטים כלום. המלחמה הזו נכפתה עלינו מכל כיוון אפשרי: איראני, אמריקאי וישראלי. באף אחת מהאופציות לא הייתה לנו יד, ואנחנו לא קבענו שזה מה שנכון! אז אין לי שום בעיה שאתם ביקורתיים כלפי המדינה, אבל עצרו לרגע וחשבו על האזרח, התושב הפשוט שהמציאות הזו פשוט נכפתה עליו ואין לו אמירה לגבי מה שקרה, קורה או יקרה

החיים תחת מלחמה הם חיים מצמצמים. לתושב הפשוט בישראל אסור אפילו ללכת לרוץ בים כי החופים סגורים מהפחד שיפול שם טיל. חשבתם אי פעם שהחיים שלכם בשוודיה, אנגליה, ספרד או ניו יורק יהיו כאלה מצומצמים ולא תוכלו אפילו ללכת לרוץ ברחוב? אה? כן, יש לי זיכרון בשבילכם שיעזור לכם לדמיין את זה: הקורונה, שבה סגרו מיליארדי תושבים בבתים וגזלו מהם את כל חופש התנועה. אז אולי ככה זה יעזור לכם להבין את מה שהתושב הפשוט בישראל עובר תחת מלחמה. רק מה? תוסיפו למיקס כמה דברים שלא היו בקורונה: אזעקות והתראות לאזעקות, ואז בומים חזקים, והרס רב, ודם של אנשים ותושבים קשישים שרצים לממ”ד ובזמן הריצה מועדים, נפצעים ואפילו חס וחלילה מאבדים את חייהם

כל זה מגדיר את המציאות העגומה שהתושב והתושבת הפשוטים צריכים לעבור בישראל, ובאותה נשימה אני שוב מזכירה: אנחנו כתושבים לא מחליטים כלום

יומו של תושב פשוט בישראל, שלא מקבל החלטות, התרוקן מכל מה שהוא מכיר. הוא לא יכול ללכת לבית ספר. הוא לא יכול ללכת לעבודה כי לילדים אין מסגרות. הוא לא יכול לטוס לחו”ל כי השמיים של המדינה נסגרו ואין טיסות יוצאות או נכנסות. יומו של תושב רגיל ופשוט במדינה מתרוקן מהיכולת לתכנן ביומן קדימה, כי אין לו מושג מתי הדבר הזה יסתיים. ואולי נורא מכך: גם כשזה יסתיים, אין לו מושג מתי זה יתחיל שוב. כי אנחנו הרי חיים במציאות של סבבי מלחמה כבר עשרות שנים, וביתר שאת בשנים האחרונות מאז השביעי באוקטובר. תחשבו כמה זה נורא לאזרח מן השורה לחשוב שאולי כל הדבר הזה שאנחנו חווים עכשיו, במרץ 2026, הוא רק סיבוב, ואחרי שזה ירגע אולי שוב יפרוץ בעוד מספר חודשים

אם אתם חיים במדינה אחרת בעולם, שלא עוברת את מה שהתושב בישראל עובר, מן הסתם קשה לכם להבין! אני לגמרי מזדהה. גם בשנת 2022, כשהתחילה המלחמה בין אוקראינה לרוסיה, יכולתי רק להרגיש סימפתיה לעם האוקראיני, אבל ממש לא יכולתי להרגיש בפועל את מה שהוא עובר. מהצד השני, לא התחלתי לבקר בצורה מכוערת את הרוסים או את האוקראינים. לגמרי הבנתי שהמציאות אינה בידיים שלהם ומישהו מחליט עליהם

צר לי לאכזב אתכם, אנחנו, התושבים בישראל, לא כאלה חזקים. בתכל’ס, מכניסים אותנו כל יום לקופסת גפרורים ואומרים לנו לחכות עד שזה יוסדר. ורוב הזמן? אנחנו נדרשים לעשות זאת תחת אזעקות ובומים חוזרים שמייצרים מציאות הזויה ומפחידה, כי ממש כמו בטוטו לוטו, אולי הפגז הבא פשוט יפול עלינו

ואני פונה לקורא הגלובלי ושואלת אתכם: מה אתם הייתם עושים אם הממשלה שלכם הייתה מחליטה להיכנס למלחמה? שוב, כי אנחנו הישראלים כל הזמן נמצאים בסיכון גבוה ותחת איומים קיומיים. מה אתם הייתם עושים אם גם לכם הייתה מציאות כזו? איך הייתם מסתדרים עם החיים, עם העבודה שמפסיקה, עם הילדים שתקועים בבית כי אין מסגרות, עם העובדה שאתם לא יכולים לצאת או להיכנס למדינה שבה אתם חיים

האם אתם מצליחים להבין כיצד זה משפיע על האזרח הפשוט בכל הצדדים הכלכליים והחברתיים? האם אתם מבינים שאני כותבת את המסמך הזה בארבע בבוקר כי התעוררתי בפעם הרביעית הלילה מאזעקות והפגזות? האם כל מה שאתם צריכים כרגע זה לצאת נגדי ולכתוב עלי ביקורת בכל מקום, או שאולי? אולי אולי? שווה שתעצרו שנייה ותחשבו שאני כאזרח והתושב הפשוט נחטפתי לתוך הסיטואציה הזו מבלי שתהיה לי שום יכולת לשנות או להשפיע, ואולי האש לא צריכה להיות מופנית אלי

ואני חוזרת למילה אמון. כדאי שתקבלו תמונה יותר רחבה, כזו שבפועל מרחיבה את הצמצום וגורמת לכם להבין יותר את האנשים במדינת ישראל. חצי מהעם לפחות לא מסכים עם ההנהגה הקיימת (אם אפשר לקרוא לזה הנהגה). אתם רואים זאת שוב ושוב בכל שבת, כבר למעלה משלוש שנים, בהפגנות חוזרות ונשנות ברחובות של ישראל אל מול ההנהגה והבחירות שלה. האנשים, התושבים הללו, אומרים שההחלטות של המנהיג במדינה והממשלה שיושבת מתחתיו לא מוסכמות עליהם. אז כשבביקורת עסקינן, אולי כדאי לעצור רגע וטיפה ללמוד מה קורה במדינה ובתושבים שעליהם אתם כל כך כועסים, בלי שאתם בכלל מבינים לא את מה שעובר עליהם ולא את מגוון דעותיהם והמקום אליו הם מכוונים ומאמינים

המדינה? איננה תושביה במקרה הזה, ולכן השיפוטיות שלכם צריכה להתחלק בצורה שונה על המגרש הזה של אי ההסכמות