סרטון מדהים שראיתי בYouTube גרם לי לחבר את הרשומה הזו. אין זו רשומה ארוכה שכן עיקרה להפנות אתכם לסרט המצורף אליה כדי שתתבשמו כמוני מן הארומה שלו כמקור השראה בבחינת הצצה אל העתיד. הסרטון – ממחיש בצורה ברורה כמה מַרשימה ההזדמנות שניקרתה לפנינו לנו עכשיו מצד הטכנולוגיה, החדשנות והכיוון המיוחד שמאפיין את ההתפתחות שלנו לגבי שימוש במדיה. הכלל הנובע מכך: כי אין שמיים ואין גבול אלא כל רעיון שיעלה דמיוננו ניתן לביצוע וצריך רק לדעת לחלום.
Touch screen כל כך טבעי | אחד הדברים הבולטים ביותר בסרטון הזה הוא התחושה שמסך הנגיעה הוא הדבר הטבעי ביותר עבורנו. מקובל עלינו שהטכנולוגיה משמשת ככלי עזר – כתשתית למנף את החלומות שלנו ולעזור לנו להגיע רחוק יותר. ואילו הדוגמא שלפנינו מציגה את הפיתוח הטכנולוגי בראייה רחבה יותר שמשמעותה – הכל נגיש ו”נַגִּיעַ”. הקידמה הטכנולוגית הופכת לדרך חיים, הרבה מעבר לתיפקוד המעשי של הכלי לכשעצמו. הדבר מתבטא בהשפעה על צורת החשיבה ועל מיומנות נרכשת שהופכת לטבע שני בצעדים הקטנטנים שלנו ביומיום. שימוש נכון ואיכותי בכלי המדיה מאפשר לנו נוחות וקלילות בעבודה ואף גורם להשבחתה.
קראתי לפוסט בכותרת Living in iPad משום שזו היתה הַרגָשָתִי כשצפיתי בסרט … חשבתי על כך שהiPad הוא אחד מכלי הטכנולוגיה הכי ברורים שפגשתי, ואשר אי פעם נגעתי בהם ( אודה ולא אבוש – אני “מורעלת” !). אם אתרגם למילים את ההרגשה שלי בזמן צפיית הסרט – היה זה כביכול לחיות בתוך הiPad ולעבור על בסיס קבוע חווית נוחות מצטברת שנעזרת בדרכי השימוש הנכון בטכנולוגיה חכמה.
ילדים וכישוריהם האינטואיטיביים- אבל חשוב לי להדגיש שאני “לא לבד” בסיפור הזה: בן אחותי הקטן (בגיל שנתיים) רץ אל התיק שלי בכל פעם שאני מגיעה לביקור, שכן הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות הוא לשחק בiPad . ומה שמרשים אותי במיוחד בפעילות הטבעית שלו הוא שמייד לאחר מכן הוא ניגש אל מסך הטלוויזיה הגדול של הורי ומנסה להזיז את המסך ולהפעיל אותו בידיו, ממש כשם שנהג דקה לפני כן עם הiPad. למעשה, הוא אומר בשפת הגוף את הדבר הטבעי ביותר: אם זה פועל בקטן – למה שזה לא יפעל בגדול ?
מילת סיום קטנה עם Touch של רגש … (כשם שהפוסט כולו נוטה לסימןהרגשנות :<) אין ספק שעולמנו התמלא בחידושים. ראוי ללמוד מכך את העיקרון החשוב, שאמנם קל להישאר סקפטי ולסגור את עצמנו בתבניות חשיבה מוכרות, אך מוטב שלא להיותמפוחד מהמדיום ומהשימוש המיומן בטכנולוגיה חדשה שכן זו החמצה רצינית. עדיף שניגשלנושא בצורה אינטואיטיבית כמו ילדים ונעיז, נעיז לגעת, להסתקרן ולהכיר <<< לבטח נגיע הרבה יותר רחוק אם נפעל בצורה זו.
הקול קול מקלוהן, והידיים ידי ברנקוזי
נראה לי מלחיץ כל מה שעתיד לקרות פה.. כל החיים שלנו מקבלים ממד טכנולוגי על סף איבוד הממד האנושי (מזל שיש שם קצת ילדים) והכל במסווה של סרטון מגניב ועשוי טוב.. חיינו הופכים להיות עוד גאדג’ט מגניב מבית אפל. מפחיד שהחיים הופכים לחיי ‘האח הגדול’- יודעים איך קוראים לנו, מה אנחנו אוהבים, מתזכרים אותנו כל הזמן על איך יראה יומנו – כמעט ואין מקום לספונטניות, תחושות ורגשות. אחי עובד כברמן והוא כל הזמן מספר איך אנשים יושבים אצלו על הבר ומזיזים את הנייד או מגדילים ומקטינים (לא יודעת איך לכתוב את זה בדיוק אבל את בטח מבינה למה אני מתכוונת..) וזה לא שהם מגיעים לבד, אלא זוגות, שלשות ואף יותר וכמעט ולא מדברים אחד עם השני, אלא עסוקים בנייד. אני ובעלי יושבים בערב על אותה ספה וכל אחד תקוע בנייד שלו וכמה שזה מעצבן לפעמים זה כאילו בלתי נמנע, זה משתלט עלינו.. הדבר הראשון שעושים כשקמים זה לבדוק את הנייד, מה במייל? מה בלוח שנה? איזו הודעה קיבלנו? כל התמונות שלנו בנייד.. כל החיים שלנו בנייד, בלפטופ, המחשב.. ועוד מעט על גבי משטחים שלמים (משטח המטבח, משטח הקיר, משטח התקרה)..