אני רוצה לעשות לכם הצצה, לספר החדש שלי, אותו אני כותבת בימים אלו! זו חוויה מדהימה, שכן מדובר בספר השלישי שלי- ויש לי פרספקטיבה מעמיקה, ניתן להגיד שבשלב הזה אני כבר מרגישה ממש כמו סופרת. החלק הנוכחי אותו אשתף, הוא חלקיק בתוך הסיפור הגדול, רכיבים שאני מכניסה בין הפרקים להם קראתי: ״ויטמינים״. שמו של הויטמין עליו אתעכב הפעם הוא- ״תמימות מאפשרת״.
לפעמים תמימות היא כוח-על. היכולת להסתכל על דברים בעיניים חדשות, בלי כל המטען של “ככה עושים את הדברים”, בלי כל הידע המוקדם שמגביל אותנו לחשוב אחרת. יש הרבה סיפורים של יזמים רבים שאומרים: “אילו ידעתי כמה קשה יהיה המסע, אולי לא הייתי מתחיל אותו בכלל”. התמימות הזו, חוסר הידיעה לגבי המכשולים הצפויים בדרך, היא בדיוק מה שאפשר להם לקפוץ למים. לפעמים צריך קצת תמימות כדי לעשות דברים גדולים.
כשאני נכנסת לארגונים כיועצת חיצונית, אני מרגישה שהתמימות שלי היא נכס. אני לא כבולה למוסכמות הארגוניות, ל”ככה תמיד עשינו”. אני יכולה להציע רעיונות שנשמעים הזויים למי שנמצא בתוך המערכת. ודווקא משום שאני מציעה אותם בתמימות, בלי להבין עד כמה הם מזעזעים את הסטטוס קוו – לפעמים הם מתקבלים.
בעבר עשיתי סדנת חדשנות שהעברתי באחד הבנקים הגדולים באירופה. הצעתי שהבנק יתחיל לתת הלוואות על בסיס נתוני צריכה דיגיטלית של לקוחות במקום על בסיס תלושי משכורת. בחדר השתררה דממה. “זה בלתי אפשרי”, אמר אחד המנהלים הבכירים. “זה נוגד את כל הנהלים”. אבל דווקא בגלל שהצעתי את זה בתמימות, בלי לקלוט עד כמה זה מזעזע את המערכת הבנקאית – התחיל דיון בנושא. היום, חמש שנים אחרי, הבנק הזה מוביל מהפכה בתחום האשראי הדיגיטלי. שחלק ממנה כולל עבודה על נתוני צריכה ולא על השתכרות בפועל.
התמימות היא כמו משקפיים. היא מאפשרת לנו לראות את העולם כמו מעיניו של ילד קטן שרואה אותו בפעם הראשונה. ״למה הדברים עובדים ככה?״, ״למה אי אפשר לעשות אחרת?״: ״מה היה קורה אם…?״. השאלות האלה, שלפעמים נשמעות נאיביות מידי, הן בדיוק מה שפותח את הדלת לחשיבה חדשה.
אבל יש הבדל בין תמימות לבורות. תמימות מאפשרת היא היכולת המודעת להסתכל על דברים בעיניים חדשות, גם כשיש בידינו את כל הידע. זו היכולת לשאול “למה לא?” במקום להגיד “זה בלתי אפשרי”. זו היכולת להציע פתרונות שנשמעים הזויים, אבל אולי, רק אולי, יש בהם משהו.
בעולם העסקי של היום, שבו כולם מדברים על חדשנות ושינוי, התמימות המאפשרת היא כלי עבודה רב עוצמה. אבל היא גם מסוכנת. היא עלולה לגרום לנו להתעלם מסיכונים אמיתיים, להתעלם ממורכבויות שצריך להתמודד איתן. לכן חשוב להבין שתמימות מאפשרת היא לא תמימות עיוורת. היא צריכה להיות מלווה בחשיבה ביקורתית, מבוססת על ניתוח מעמיק, על הבנת המציאות זה כמו ללכת על חבל דק: מצד אחד לשמור על היכולת להסתכל על דברים בעיניים חדשות, לא להיות כבולים למה ש”אי אפשר”, ומצד שני להבין את המורכבות, את האתגרים, את הסיכונים. זה דורש איזון עדין בין תמימות לחוכמה, בין חדשנות למציאות.
אני פוגשת את זה כל פעם מחדש בסדנאות חדשנות. כשאני מביאה אורחים מבחוץ, שלא מכירים את התעשייה, ומבקשת מהם להציע פתרונות – הם מציעים דברים שלפעמים נשמעים מגוחכים למי שנמצא שבתוך התעשייה. אבל דווקא מתוך ההצעות ה”תמימות” האלה צומחים לפעמים הרעיונות המבריקים ביותר. חלק מכוחה של תמימות מאפשרת יוצא שהיא נותנת לנו אומץ לצאת מאזור הנוחות. כשאנחנו לא מתייחסים למשהו כ”בלתי אפשרי”, אנחנו לא מפחדים לנסות. למשל, הסיפור של חברת הזנק קטנה שפגשתי, שהחליטה לפתח מערכת בינה מלאכותית שתחזה תקלות במכונות תעשייתיות. הם לא היו מודעים לכך שזה “בלתי אפשרי”, שהמערכות האלה מורכבות מדי, שיש יותר מדי משתנים. הם פשוט עשו את זה. והיום? המערכת שלהם מותקנת במאות מפעלים ברחבי העולם.
התמימות המאפשרת עובדת בצורה מעניינת גם בתוך ארגונים גדולים. לפעמים דווקא העובדים החדשים, אלה שעוד לא “הורעלו” מכללי התרבות הארגונית, הם אלה שמביאים את הרעיונות הכי מרעננים. דווקא מתוכם עולות השאלות ה”טיפשיות”, שאלות שכולם כבר מזמן הפסיקו לשאול. “למה אנחנו עושים את זה ככה?” “למה לא לנסות משהו אחר?”
ראיתי את זה קורה בחברת תרופות גדולה. מתמחה צעירה שאלה למה הם לא משתמשים בבינה מלאכותית כדי לנתח את תוצאות הניסויים הקליניים שלהם. “זה לא עובד ככה”, אמרו לה. “זה מורכב מדי”. אבל היא המשיכה לשאול, המשיכה להציע, ובסוף – החברה אימצה את הרעיון שלה. היום הם חוסכים חודשים של עבודה בכל ניסוי קליני.
התמימות המאפשרת היא גם כלי שאפשר לתרגל ולפתח. זה לא משהו שקיים רק אצל אנשים חדשים בעבודה או אצל צעירים. אפשר במודע לאמץ גישה של “תמימות מכוונת”. להחליט שלפעמים אנחנו שמים בצד את כל מה שאנחנו יודעים, את כל הניסיון שצברנו, ומסתכלים על הדברים בעיניים חדשות. אישית אני משתמשת בזה הרבה בעבודה שלי עם ארגונים. כשאני מוזמנת לארגון חדש, אני במודע מאמצת גישה של “תמימות מאפשרת”. אני שואלת שאלות שאולי נשמעות בסיסיות. אני מציעה רעיונות שאולי נשמעים נאיביים. אני לא נותנת לידע שלי על “איך דברים עובדים” להגביל אותי.
וזה עובד. למה? כי תמימות מאפשרת חלה לא רק על הרעיונות עצמם. היא גם משרה על האנרגיה שהיא מביאה לחדר. כשמישהו מציע משהו בתמימות, בלי הציניות והספקנות שכולנו כבר רגילים אליהן, זה מדבק. זה גורם לאחרים להיפתח, לחשוב אחרת, לדמיין אפשרויות חדשות. זה לא אומר שכל רעיון “תמים” הוא רעיון טוב. רוב הרעיונות ה”תמימים” שאני שומעת לא באמת ישימים. אבל זה בסדר. כי המטרה של תמימות מאפשרת היא לא בהכרח למצוא את הפתרון המושלם. המטרה היא לפתוח את המרחב לחשיבה אחרת, לאפשר לרעיונות חדשים לצוץ, לתת לגיטימציה לחשוב אחרת.
ובסיכומו של דבר, אולי זה מה שהכי חשוב בתמימות מאפשרת – היא נותנת לנו רשות לחלום. בעולם שבו כולנו כל כך מפוכחים, כל כך ריאליים, כל כך “מבינים איך דברים עובדים”, תמימות מאפשרת היא כמו חלון שנפתח ומכניס אוויר צח. היא מזכירה לנו שלפעמים, כדי לעשות דברים גדולים באמת, צריך קודם כל להעז לחשוב שהם אפשריים.
איך מייצרים תמימות מאפשרת? איך משתמשים בה ככלי עבודה אפקטיבי? הנה כמה טכניקות מעשיות שאני משתמשת בהן בעבודה שלי עם ארגונים:
טכניקת “מה אם?”: זו אחת הטכניקות החזקות ביותר ליצירת תמימות מאפשרת. במקום להתחיל מהמגבלות, מתחילים מהאפשרויות. “מה אם לא היו לנו מגבלות תקציב?”: “מה היה קורה אילו יכולנו להתחיל מאפס?”: “מה אם כל הטכנולוגיה המתקדמת שנחוצה לנו הייתה כבר קיימת?” השאלות האלה פותחות מרחב חשיבה חדש, מאפשרות לנו לחלום בגדול לפני שמתחילים לחשוב על המגבלות.
טכניקת העיניים החדשות: אני מבקשת מאנשים לדמיין שהם נחתו הרגע מכוכב אחר והם רואים את העסק/המוצר/השירות בפעם הראשונה. מה נראה להם מוזר? מה לא הגיוני? מה היו עושים אחרת? הפרספקטיבה החדשה הזו מאפשרת לנו לפגוש דברים מקובעים שהתרגלנו אליהם כל כך שאנחנו כבר לא רואים אותם.
טכניקת הילד הקטן: זו גרסה מתקדמת של “למה? למה? למה?”. כמו ילד קטן שלא מפסיק לשאול שאלות, הפעם גם אנחנו ממשיכים לחפור עמוק יותר יותר. ״למה אנחנו עושים את זה ככה?״, ״למה אי אפשר אחרת?״: ״למה זה חייב להמשיך ככה?״: שאלות כגון אלה חושפות הנחות יסוד שלפעמים כבר לא רלוונטיות.
טכניקת ההיפוך: במקום לחשוב איך לפתור בעיה, חושבים איך להחמיר אותה. למשל, איך נוכל לגרום ללקוחות להמתין יותר זמן? איך נוכל להפוך את השירות למסורבל יותר? דווקא מתוך החשיבה ההפוכה הזו צצים לפעמים פתרונות מפתיעים.
טכניקת המומחה מתחום אחר: מה היה קורה אילו היינו מביאים שף לתכנן את קו הייצור שלנו? איך רופא היה מתכנן את חווית הלקוח במיתחם החנות? איך מעצב אופנה היה מארגן את המחסן לטעמו? החשיבה שמגיעה מתחום אחר לגמרי מביאה במפתיע פרספקטיבות חדשות ורעיונות מקוריים.
טכניקת “זה לא הבעיה שלי”: לפעמים הידע והניסיון שלנו מהווים דווקא מכשול. כשאנחנו יודעים יותר מדי על התחום, על מגבלותיו, על מה “אי אפשר” כביכול, קשה לנו לחשוב מחוץ לקופסה. לכן אני לפעמים מבקשת מאנשים לדמיין שזו לא הבעיה שלהם. שהם לא צריכים לפתור אותה. פשוט לחשוב עליה, להציע רעיונות, בלי הלחץ של “איך נעשה את זה”.
החלק המעניין הוא שהטכניקות האלה עובדות לא רק בסדנאות חדשנות. אפשר להשתמש בהן בישיבות צוות רגילות, בתכנון אסטרטגי, אפילו בפתרון בעיות יומיומיות. העיקר הוא לזכור שתמימות מאפשרת היא לא מצב קבוע – זו בחירה מודעת, כלי שנוכל להשתמש בו בשעת הצורך.
והכי חשוב – לא לפחד להיראות “טיפש”. כי לפעמים דווקא השאלות ה”טיפשיות”, הרעיונות ה”נאיביים”, הן אלה שפותחות דלתות חדשות. כמו שאיינשטיין אמר פעם: “דמיון חשוב יותר מידע”. תמימות מאפשרת היא הדרך שלנו לשחרר את הדמיון, לתת לו לעוף, ולראות לאן הוא לוקח אותנו.
מוצרים שלי שכדאי לכם להכיר:
קורסים מקצועיים עם כלי GAI.
מפגש 1:1 ליעוץ על בינה מלאכותית גנרטיבית// מפגשי יעוץ לחדשנות באמצעות דיגיטל וטכנולוגיות.
